טיפולי המרה- תופעה שהגיע הזמן למגר

כבר מעל 40 שנה שהומוסקסואליות אינה מוגדרת כמחלה נפשית, אלא כווריאציה טבעית של המיניות שאין שום צורך לשנותה. בהתאם להבנה זו, נטש העולם המערבי עם הזמן את טיפולי ההמרה- טיפולים שמתיימרים לדכא את המשיכה החד-מינית ולהמירה במשיכה הטרוסקסואלית, ומדינות רבות אף הוציאו אותם אל מחוץ לחוק. עם זאת, טיפולי ההמרה טרם נעלמו מישראל. להפך, מדובר בשוק משגשג בשנים האחרונות.

כיום בישראל פועלים כחמישה ארגונים שמבצעים טיפולים כאלו, כאשר ברוב המקרים מדובר במטפלים שאינם עומדים בקריטריונים המקצועיים, האקדמיים או האתיים שנקבעו בעבור אנשי מקצוע שעוסקים בטיפול נפשי. בעבר ננקטו במסגרת טיפולים אלו טכניקות אכזריות, ביניהן כפייה של יחסי מין הטרוסקסואלי, סירוס, חשמול ואף ניתוחי מוח. כיום מטפלים רבים מיישמים טכניקות פסיכואנליטיות, לפיהן הנטייה המינית היא דפוס לא מולד ובר-שינוי שמקורו בהתפתחות פסיכולוגית לקויה ובחסכים או בטראומות כאלו ואחרות. ועדיין, בחלק מהמקרים נעשה גם שימוש בטכניקות התנהגותיות אקטיביות, לדוגמא- עידוד של התנסויות מינית הטרוסקסואליות, יצירת התניה שלילית אצל המטופל בעת חשיבה על מין הומוסקסואלי (קנס כספי כנגד כל מחשבה, לדוגמא), ואף נטילת כדורים לדיכוי החשק המיני. המטפלים טוענים שיש ביכולתם לתת את הכלים להתמודד עם מה שמגדירים כ'דחף' פסיכולוגי, ומבטיחים שהמשיכה לנשים קיימת ונדרש רק לפתח אותה.

אז מה הבעייתיות בטיפולים אלו, ומדוע אין לאפשר להם להמשיך ולהתקיים?

ראשית, אין כל אישוש מדעי ליעילותם, אלא להפך. התאגדות הפסיכולוגים בישראלית טוענת בנייר עמדתה בנושא כי הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה קלושים למדי, וכי אין הוכחות מדעיות מספקות לאפקטיביות של טיפול שכזה. מרבית המחקרים מצביעים על כך שאין תמיכה ליעילות טיפולי ההמרה, בעוד שרק מיעוטם טוען להצלחה. מחקרים נוספים שנעשו בקרב הומוסקסואלים במגזר הדתי מראים כי 90 אחוזים מהנשאלים הגדירו את הטיפול ככישלון.

מעבר ליעילותם המוטלת בספק, טיפולי ההמרה טומנים בחובם סכנה של ממש למטופל ולבריאותו הנפשית. אותם המטופלים, שגדלים ברוב המקרים למציאות בה העדפתם המינית נתפסת כלא-לגיטימית, זקוקים בנקודה זו בחייהם למטפל שיסייע להם לגבש את זהותם, לאהוב ולהעריך את עצמם ואת מיניותם ולטפל בפצע הנפשי האמתי שנוצר אצלם לאורך שנים של בלבול, הסתרה והכחשה. במקום זאת, הם פוגשים במטפל חסר הכשרה שעושה את האפקט ההפוך- המטופל נאלץ לשמוע פעם נוספת שזהותו המינית פסולה ולא טבעית, מה שרק מגביר את הסלידה שלו ממנה ותחושת השנאה העצמית מחריפה. המטפל מעצים את הנטל הנפשי של המטופלים ודוחק אותם עמוק יותר אל תוך הארון.

המטפלים זורעים פחד תהומי אצל המטופלים מפני היציאה מהארון, ומנסים להציג את החיים כלהט"ב בתור חיים בודדים, מדכאים ופרוצים, ואת הנטייה המינית כיצר רע ואסור. האפשרות לצאת מהארון ולהיות הם עצמם רק נראית פחות ופחות ריאלית. לצד כל זה, דואג המטפל לפתח תקוות שווא בדבר שינוי אפשרי. המטופל, שלומד דרך הטיפול להאמין שהנטייה היא ברת-שינוי, מתבדה וחווה מפח הנפש, אותו מפרש פעמים רבות ככישלון אישי וכאכזבה מעצמו, והערך העצמי שלו ניזוק עוד יותר. נוכח כל אלו, רבים מהמטופלים סובלים לאח