סיפורים להתגאות בהם

כמה פעמים נאלצנו לשמוע את השאלה- בשביל מה בכלל צריך מצעד? לקראת אירועי הגאווה של 2019, ביקשנו מהמתנדבים.ות שלנו לחזור אחורה אל החוויות מהמצעדים הראשונים שלהם.ן, ולספר איך הרגיש להביא גאווה הביתה, לעיר מולדתם. הדברים שלהם ושלהן מזכירים את הסיבות שבגללן כל כך חשוב שנצעד מידי שנה כאילו זו הפעם הראשונה, ונביא גאווה לכל עיר ועיר במדינה, ולכל אחת ואחד. סיפורים כאלו ממשיכים להיכתב כל יום, המחויבות שלנו היא להמשיך את המאבק שלנו ולעשות הכל כדי שיהיה להם סוף טוב.


איתמר


" שנת אלפיים הייתה שנה של "פעם ראשונה" בהרבה מובנים. פעם ראשונה באזרחות, אחרי שנים של צבא, פעם ראשונה לצאת מהבית של אימא ולגור בעיר הגדולה. פעם ראשונה לדאוג לבד לפרנסתך, פעם ראשונה להתאהב בגבר, לקרוס ולהיבנות מחדש ופעם ראשונה להרגיש את הצורך להכריז שאני גאה במי שאני קבל עם וקהילה ועל הדרך להתחכך לראשונה בכל הגברים היפים של העיר, בעידן שעוד אי אפשר היה למצוא אותם במרחב הווירטואלי של אפליקציות וטלפונים חכמים.

חיכיתי בקוצר רוח, התרגשתי, פחדתי והתגברתי, מדדתי חולצות צבעוניות וחזרתי תמיד לשחור שהיה כל כך ועדיין מזוהה איתי.

יום לפני המצעד אני מקבל טלפון מהבוס החדש שלי במועדון ידוע של מלצרים זמרים: "מחר ב-11 חזרה. תגיע בזמן." גמגמתי, התפתלתי, ניסיתי להסביר כמה היום הזה חשוב לי, אבל וותיק הקהילה, שבשבילו המצעד היה לא חשוב עד בלתי נחוץ הבהיר: "אם אתה רוצה לעלות על הבמה, תגיע לחזרה. תאמין לי שאתה לא מפסיד כלום."

ואני? אני רציתי לשיר ורציתי לעשות רושם טוב ורציתי להתפרנס, אז השארתי את הדמעה מאחורי העין והלכתי לחזרה.


בראש כבר וויתרתי. הוא ראה שאני בחזרה, אבל ממש לא שם. "לך. תסתלק מפה. אולי שכחתי כמה ההתחלה מרגשת, כמה היא חשובה. תסתלק מפה" הוא אמר בגסות מחויכת אופיינית. ואני? לא הייתי לבוש בהתאם והייתי לבד, בלי חברים, בלי אחותי שכבר ידעה שהיא לא חייבת לבוא איתי ולהחזיק לי את היד. היססתי לרגע, שקלתי ללכת הביתה ואז פשוט תפסתי את התיק ורצתי. נעמדתי על קרן רחוב שעוד חיכתה למצעד, מרוגש וגם מבוהל. זה היה גדול מדי, מוחצן מדי, בודד מדי בתוך ים האנשים. המצעד הגיע. קודם הדי התופים והבס, אח"כ האנשים, המשאיות, הטירוף. אני על שפת המדרכה מהופנט, רוצה לעשות צעד ולהצטרף להמונים. רוצה לרקוד, רוצה להניף דגל, אבל עומד קפוא. מאושר מבפנים ומוזר מבחוץ.

המצעד עבר כמו טורנדו, אבל לא כזה שמשאיר שביל של הרס אחריו, אלא כזה המשאיר אושר, אופטימיות ותקווה. ואני עומד עדיין על שפת המדרכה, מרגיש שהנפש חייבת לעבד. ירדתי סוף סוף לכביש, אבל מאותה קרן רחוב, הלכתי הביתה ואולי בפעם הראשונה, הדירה הקטנה בתל אביב הרגישה כמו בית."


--------------------------------


אסף


"האמת היא שהייתי סקפטי. ציפיתי למסיבה, לצהריים של כיף. לא מעבר. בסוף התבדתי, בגדול. המצעד של 2018 היה המצעד הראשון שלי. כבר הייתי מחוץ לארון ועם בן הזוג שלי, ליעד. כל חיי גרתי בתל אביב ועדיין איכשהו יצא שהתפספס. מצויד בגופיה, ליעד ואני הגענו לשדרות בן ציון ואז התחילה הפליאה.

תחושת השייכות, קבלת האחר והשונה, האהבה שלא תלויה בדבר - כל אלה היממו אותי. מאות אלפי אנשים: הורים, ילדים.ות, צעירים.ות, מבוגרים.ות סבים וסבתות (כולל הסבתא האישית שלי - אוהב אותך סבתא❤), שחגגו והמחישו שקבלה ואהבה הן דבר טוב וכולם זכאים להם לא משנה מי הם.ן ואת מי הם.ן אוהבים.ות. החזקנו ידיים והלכנו בין כל האנשים, מוקפים במוזיקה. הצפיפות והחום שביום רגיל או בכל אירוע אחר היו מפריעים, רק העצימו את התחושות שלי. אותו היום שינה אותי ללא ספק. החוויה העצימה עבורי את ההרגשה שאני חלק ממשהו גדול, מקהילה מחבקת שנותנת מקום לכולם, כמו גם את הידיעה שיש עוד הרבה אנשים שתומכים בנו ובזכותנו לשיוויון.

ולכם, כל אלה שמבקרים ושתוהים למה זה נחוץ בכלל, ולמה צריך מצעד - אני קורא לכם להצטרף, אפילו אם רק לפעם אחת. אתם כבר תבינו."