#המצעדהראשוןשלי


הכי גאות שיש: פרויקט מיוחד – "המצעד הראשון שלי"


יש דבר אחד שמשותף לחוויה של כמעט כל חברי וחברות הקהילה שהתראיינו לפרויקט – "היה חם". מלבד תנאי מזג האוויר המאתגרים שמביא עלינו חודש יולי, משלהי שנות ה-90 ועד היום, לכל אחד ואחת סיפור אחר: אלה שהגיעו רק לאחרונה ואלה שצבעו את הרחובות בצבעי הגאווה כבר לפני 20 שנה; אלה שכבר היו מחוץ לארון ואלה שליבם דפק מהחשש שמישהו יזהה אותם בין ההמונים. לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים שיתפו אותנו במצעד הגאווה הראשון שלהם/ן, עם מסר עבור כל נער או נערה שהשנה יהיה זה המצעד הראשון שלה/ו.


"הרגשתי שאיזה יופי, אני לא לבד בעולם הזה". אבי בוסקילה

אבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו לשעבר, הלך למצעד הראשון שלו לפני 14 שנים. "הייתי בארון, ילד שגדל במושב בצפון ומגיע לתל אביב למצעד הגאווה", הוא תיאר את עצמו. "מצד אחד מאוד רציתי ללכת ולהרגיש בנוח, ומצד שני פחדתי מאוד – אם אראה מישהו שמכיר אותי והוא יספר להורים שלי? מה יגידו? אפילו לא הגעתי לסוף המצעד. הסתננתי לתוך זרם האנשים, והרגשתי מלא שמחה, ושאיזה יופי, אני לא לבד בעולם הזה. וזה מדהים".

לדבריו, הוא חזר הביתה בתחושת אופוריה. כיום, יש לו עצה קבועה עבור כל מי שהיה במקום שבו הוא היה לפני 14 שנה, כבחור צעיר בארון: "גם כשאני פוגש קבוצות של 'איגי' וגם כשאני מקבל מיילים מחיילים או מילדים צעירים מהפריפריה, העצה שלי אליכם – בואו למצעד הגאווה. בואו תדעו שאתם חלק מקהילה חזקה, שאוהבת אתכם, שתיתן לכם גב, שתהיה הבית החדש שלכם. תדעו שאתם אף פעם לא לבד".


"הרגשתי שהיה מי ששומר עליי שם". יאיר/אמה

יאיר/אמה הלך למצעד הראשון שלו בשנת 2015. "לפני זה חשבתי ללכת אבל לא הייתי מוכן ובשל לזה עד הסוף", הוא נזכר. "בהתחלה מאוד חששתי, אבל מיד הבנתי שזה פאן ואין ממה לחשוש. הרגשתי שיש לי מקום לקבל את מי שאני".

"השתדלתי להיחשף לכל הדברים האלה כמה שיותר מוקדם", הוסיף יאיר/אמה. "התנדבתי בדוכן של 'מעברים' והייתי מאופר. עברו שם חבורה של נערים שקראו לי 'קוקסינל' וירקו לכיווני, וזה היה קצת מלחיץ, אבל הרגשתי שהיה מי ששומר עליי שם".


"תחושת השייכות לקהילה מעצימה וממלאת את הלב". ענבל קצף

עבור ענבל קצף, המצעד הראשון שלה נועד להבעת תמיכה בקהילה, שבאותן השנים היא כלל לא ראתה את עצמה חלק ממנה. "בן זוגי דאז ואני הלכנו למצעד כבעלי ברית של הקהילה הגאה ובמסגרת הזדהות עם המאבק הלהט"בי במאבק של זכויות אדם", היא סיפרה.

ענבל מודה כי המצעד עצמו היא לא נהנתה, אך מוסיפה: "הייתי תחת הכותרת 'הדחקה'. המצעד לא היה קשור אליי, אני לא קשורה לקהילה, הם חברים שלי". רק לימים יצאה ענבל מהארון, כשלדבריה, "תחושת השייכות לקהילה היא מעצימה וממלאת את הלב בצורה שאין לה תחליף".


"ניצחנו!". רן לוצקי

רן לוצקי היה שם לפני 20 שנה, באירוע שנחשב למשמעותי בתולדות הקהילה הגאה ושפתח את הצוהר למצעדי הגאווה שנערכו בעקבותיו. "זה היה בגן מאיר ביום שישי אחר הצהריים. סגרו לנו את השאלטר באמצע כי נכנסה שבת", סיפר רן. "כל הקהילה יצאה החוצה לצומת של ארלוזורוב-ירקון, חסמו את הכביש, עלו על מכוניות. ואז הגיעה משטרה. הם הגיעו עם כפפות לטקס משום שהם פחדו מאיידס. ופה התחיל המצעד הראשון".

"זה היה כוח אדיר", הוסיף. "אי אפשר היה לעצור הזה. העירייה והמשטרה היו נגדנו. הגענו לעירייה והנפנו דגל גאווה. זאת הייתה החוויה הכי מאדירה בחיי".

באותם הימים הוא היא חייל מחיפה, שהגיעה במיוחד לתל אביב. "זה היה כמו חלום. כשזה הפך מאירוע של התרמה ומופעים לאירוע של מחאה, זה היה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי. כל מי שהיה – הרגיש את ההיסטוריה מתרחשת. וניצחנו!".

מאז, רן משתדל להגיע לכל מצעדי הגאווה. "הנראות היא כוח", הוא אמר. "מרגש אותי שהשנה הנושא הוא גיל הזהב. הקהילה באמת אלופה בלהתעלות על המקום הספציפי שלה ולהסתכל על הקהילות שמקיפות אותה, כדי להעצים את כולן. מצעדי הגאווה עושים טוב לא רק לקהילה – אלא גם לישראל".


"כשאתה הולך עם האמת הפנימית שלך – אתה לא יכול להיות חלש". קול קולטון

המצעד הראשון של קול קולטון היה בשנת 1999, בעקבות אזכור של ה"צעדה" במגזין הזמן הוורוד. "ישר באתי. המצעד הזה נתן לי בוסט של חופש. זה נתן לנו תחושה שאנחנו חלק ממשהו מאוד גדול. הייתה הרגשת ביטחון שהרגשתי שמשחררת אותי, וגם את מי שנמצא איתי".

עבור קול, המאבק הציבורי לזכויות התחבר פעמים רבות למאבק האישי: "מגיל צעיר תקפו אותי על מי שאני. חוויתי התנכלות ואלימות פיזית ומילולית. ב-2010 שברו לי את החלונות באוטו, לקחו לי את דגל הגאווה והשתינו עליו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שגם אם אני מרגיש הכי בטוח בעולם, העולם מסוכן. ככה הפכתי לאקטיביסט. הרגשתי את האחריות הקהילתית".

גם לקול יש עצה עבור הילד או הילדה שקוראים את הכתבה. "כשאתה הולך עם האמת הפנימית שלך - אתה לא יכול להיות חלש. אי אפשר להחליש אותך - אבן היא אבן".


"זאת חגיגה של להיות גאות בדבר הזה שהוא אנחנו". רעות נגר

המצעד הקרוב יהיה משמעותי במיוחד עבור רעות נגר, מאחר שהיא תיקח חלק בהפקה שלו ולדבריה תביא את הצבע ואת האג'נדה שלה. "יש לי שני מצעדים ראשונים מבחינתי. הראשון שהיה לי באשדוד – העיר שבה גדלתי, והמצעד הראשון שלי בתל אביב", מספרת רעות. "הייתי אז בקורס קצינות והלכתי עם חברה שהיו עליה שמועות שהיא בקהילה. התחלנו לצאת ביחד לכל מיני מסיבות של לסביות, ואז הגענו למצעד".

אחת החוויות המשחררות בעיניה מאותו המצעד היה לצעוד כשלגופה חלק עליון של בגד ים וג'ינס שאותו היא מגדירה כ"קצרצר". "אני חושבת שפתאום נפל לי האסימון – שאני יכולה סוף סוף להתגאות בדבר הזה שאמרו לי שאני צריכה להתבייש בו, המיניות שלי", היא נזכרת. "אחד הטיעונים שעולים הוא: למה אתם כל כך פרובוקטיביים? התשובה שלי היא שקודם כל יולי, וחם. ודבר שני – אתם לגמרי מוזמנים לבוא וליהנות איתנו אבל אנחנו לא צועדים בשבילכם. זה בשבילנו. זאת חגיגה של להיות גאות, סוף סוף, בדבר הזה שהוא אנחנו".


"היציאה שלי לא הייתה נראית אותו הדבר בלי להגיע למצעד". אלה אמסט

אלה אמסט, פעילה בעמותת "מעברים" וחברה בוועד המנהל של האגודה למען הלהט"ב, הלכה למצעד הראשון שלה לפני שלוש שנים בתל אביב. "הייתי בתהליך של יציאה מהארון בחיים שלי. לקחתי דברים הרבה יותר לאט – יציאה מהארון הדרגתית מאוד. המצעד 'הרס' הזה, אבל בצורה טובה", היא משחזרת. "זה היה היום שבו שיניתי את השם שלי בפייסבוק. התחלתי לחיות מחוץ לארון".

"זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי עוד טרנסיות", היא הוסיפה. "כל היום, מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי, היה אלה. זה היה כל כך טוב – להיות אני".

ומה העצה של אלה עבור כל ילד או ילדה שזהו המצעד הראשון שלה? "זה יכול להיות קצת מוזר לפעמים, להגיע לסביבה כל כך עמוסה. אבל בתור מקום של הקהילה שלנו, מקום שאפשר להיות בו אנחנו בלי שישפטו אנחנו, נוכל להיות מי שאנחנו גם ליום אחד וגם כסימן לבאות – אין לזה תחליף. היציאה שלי לא הייתה נראית אותו הדבר בלי להגיע למצעד".


אבי סופר:

בשנות ה-80 המצעד היה של מכוניות ואופנועים שהסתובבו ברחובות תל אביב עם פלקטים, והוביל אותו אופנוע מצ'וקמק. לא היו דגלים, הם היו מצוירים על קרטון. נסענו ברחבי העיר, אנשים בעיר לא ידעו מה זה ומה משמעות הדגל. לחלק מהמשתתפים היו מסכות על הפנים בשביל שלא יזהו אותם, אבל הופעתי בגלוי.

מהרגע שיצאתי מהארון היה ברור לי שצריך לפעול. חופש זה לא דבר שנותנים, זה דבר שלוקחים. התחושה שלי הייתה של שליחות. אני תמיד אסתכל על מה צריך להשיג, אסור לנו לנוח על זרי הדפנה. אבל להסתכל אחורה זה וואו – תראו מה השגנו!


דניאל גרמן:

ב-2003 הלכתי למצעד הראשון עם בן זוגי, בפעם הראשונה, בשנה שבה יצאתי מהארון בפני אימא שלי. בשבילי זה היה ממש שחרור, שאני יכול ללכת ברחוב בלי להסתתר ובלי לפחד. היציאה שלי מהארון הגיעה בגיל מאוחר, והמצעד היה עבורי השלמה של התהליך שעברתי במשך שנים והגיע באותן השנים לשיאו. עם השנים הגעתי למסקנה שהיציאה מהארון אף פעם לא נפסקת. אתה מגלה עוד שכבה ועוד שכבה. היום אני שלם עם הגאווה שלי, בכל מסגרת שאני נמצא בה.

ב-2009 צעדתי עם קבוצת דובים. זה היה סוג של שחרור מסוים: אנחנו מקבלים את עצמנו ואת הגוף שלנו בלי להצטדק ובלי להתאים את עצמנו לנורמה גאה כלשהי. היום אני הולך כל שנה למצעד וצועד עם דגל הדובים.

אם אתה בטוח במה שאתה – תהיה אתה עצמך. אל תפספס את החיים בשביל לרצות אחרים. אני אנשים מאחוריך, אתה לא לבד.


317 views