סיפורים להתגאות בהם

כמה פעמים נאלצנו לשמוע את השאלה- בשביל מה בכלל צריך מצעד? לקראת אירועי הגאווה של 2019, ביקשנו מהמתנדבים.ות שלנו לחזור אחורה אל החוויות מהמצעדים הראשונים שלהם.ן, ולספר איך הרגיש להביא גאווה הביתה, לעיר מולדתם. הדברים שלהם ושלהן מזכירים את הסיבות שבגללן כל כך חשוב שנצעד מידי שנה כאילו זו הפעם הראשונה, ונביא גאווה לכל עיר ועיר במדינה, ולכל אחת ואחד. סיפורים כאלו ממשיכים להיכתב כל יום, המחויבות שלנו היא להמשיך את המאבק שלנו ולעשות הכל כדי שיהיה להם סוף טוב.


איתמר


" שנת אלפיים הייתה שנה של "פעם ראשונה" בהרבה מובנים. פעם ראשונה באזרחות, אחרי שנים של צבא, פעם ראשונה לצאת מהבית של אימא ולגור בעיר הגדולה. פעם ראשונה לדאוג לבד לפרנסתך, פעם ראשונה להתאהב בגבר, לקרוס ולהיבנות מחדש ופעם ראשונה להרגיש את הצורך להכריז שאני גאה במי שאני קבל עם וקהילה ועל הדרך להתחכך לראשונה בכל הגברים היפים של העיר, בעידן שעוד אי אפשר היה למצוא אותם במרחב הווירטואלי של אפליקציות וטלפונים חכמים.

חיכיתי בקוצר רוח, התרגשתי, פחדתי והתגברתי, מדדתי חולצות צבעוניות וחזרתי תמיד לשחור שהיה כל כך ועדיין מזוהה איתי.

יום לפני המצעד אני מקבל טלפון מהבוס החדש שלי במועדון ידוע של מלצרים זמרים: "מחר ב-11 חזרה. תגיע בזמן." גמגמתי, התפתלתי, ניסיתי להסביר כמה היום הזה חשוב לי, אבל וותיק הקהילה, שבשבילו המצעד היה לא חשוב עד בלתי נחוץ הבהיר: "אם אתה רוצה לעלות על הבמה, תגיע לחזרה. תאמין לי שאתה לא מפסיד כלום."

ואני? אני רציתי לשיר ורציתי לעשות רושם טוב ורציתי להתפרנס, אז השארתי את הדמעה מאחורי העין והלכתי לחזרה.


בראש כבר וויתרתי. הוא ראה שאני בחזרה, אבל ממש לא שם. "לך. תסתלק מפה. אולי שכחתי כמה ההתחלה מרגשת, כמה היא חשובה. תסתלק מפה" הוא אמר בגסות מחויכת אופיינית. ואני? לא הייתי לבוש בהתאם והייתי לבד, בלי חברים, בלי אחותי שכבר ידעה שהיא לא חייבת לבוא איתי ולהחזיק לי את היד. היססתי לרגע, שקלתי ללכת הביתה ואז פשוט תפסתי את התיק ורצתי. נעמדתי על קרן רחוב שעוד חיכתה למצעד, מרוגש וגם מבוהל. זה היה גדול מדי, מוחצן מדי, בודד מדי בתוך ים האנשים. המצעד הגיע. קודם הדי התופים והבס, אח"כ האנשים, המשאיות, הטירוף. אני על שפת המדרכה מהופנט, רוצה לעשות צעד ולהצטרף להמונים. רוצה לרקוד, רוצה להניף דגל, אבל עומד קפוא. מאושר מבפנים ומוזר מבחוץ.

המצעד עבר כמו טורנדו, אבל לא כזה שמשאיר שביל של הרס אחריו, אלא כזה המשאיר אושר, אופטימיות ותקווה. ואני עומד עדיין על שפת המדרכה, מרגיש שהנפש חייבת לעבד. ירדתי סוף סוף לכביש, אבל מאותה קרן רחוב, הלכתי הביתה ואולי בפעם הראשונה, הדירה הקטנה בתל אביב הרגישה כמו בית."


--------------------------------


אסף


"האמת היא שהייתי סקפטי. ציפיתי למסיבה, לצהריים של כיף. לא מעבר. בסוף התבדתי, בגדול. המצעד של 2018 היה המצעד הראשון שלי. כבר הייתי מחוץ לארון ועם בן הזוג שלי, ליעד. כל חיי גרתי בתל אביב ועדיין איכשהו יצא שהתפספס. מצויד בגופיה, ליעד ואני הגענו לשדרות בן ציון ואז התחילה הפליאה.

תחושת השייכות, קבלת האחר והשונה, האהבה שלא תלויה בדבר - כל אלה היממו אותי. מאות אלפי אנשים: הורים, ילדים.ות, צעירים.ות, מבוגרים.ות סבים וסבתות (כולל הסבתא האישית שלי - אוהב אותך סבתא❤), שחגגו והמחישו שקבלה ואהבה הן דבר טוב וכולם זכאים להם לא משנה מי הם.ן ואת מי הם.ן אוהבים.ות. החזקנו ידיים והלכנו בין כל האנשים, מוקפים במוזיקה. הצפיפות והחום שביום רגיל או בכל אירוע אחר היו מפריעים, רק העצימו את התחושות שלי. אותו היום שינה אותי ללא ספק. החוויה העצימה עבורי את ההרגשה שאני חלק ממשהו גדול, מקהילה מחבקת שנותנת מקום לכולם, כמו גם את הידיעה שיש עוד הרבה אנשים שתומכים בנו ובזכותנו לשיוויון.

ולכם, כל אלה שמבקרים ושתוהים למה זה נחוץ בכלל, ולמה צריך מצעד - אני קורא לכם להצטרף, אפילו אם רק לפעם אחת. אתם כבר תבינו."


--------------------------------


אסתר


"המצעד הראשון שלי היה בגיל 19. את כל ההתבגרות שלי העברתי בבאר שבע, העיר בה גדלתי, ובאותה תקופה לה"טביות זה ממש לא היה משהו שהיו מדברים עליו – לא בבית הספר, לא במשפחה ולא בכלל. אני זוכרת שבתור נערה מתבגרת החלום שלי היה להגיע לת"א לחוות את העיר הגדולה, לא ידעתי מה זה מצעד גאווה, אפילו לא ידעתי מה החשיבות של מצעד מסוג זה.


הגעתי למצעד עם ידיד שלי מהצבא, ואני זוכרת שבתוך כל ההמון, הרעש והבלאגן הרגשתי בבית – נורא התלהבתי מהצבעוניות, מהאווירה, פתאום ראיתי עוד סוגים של אנשים, ראיתי עוד אנשים בגיל שלי (מיותר לציין שהרגשתי שאני היחידה באותה תקופה) אבל בעיקר – עולם חדש נפתח בפניי... מאז, אני מקפידה ללכת כל שנה."


-------------------------------

דניאל


"וידוי- רק בשבוע שעבר הייתי במצעד הגאווה בפעם הראשונה. אם דניאל של לפני כמה שנים היה יודע שאני מעלה על זה פוסט ציבורי, הוא כנראה היה מעיף לי כרגע את המקלדת מהידיים. גם שנתיים ומשהו של היכרות עם הזהות החדשה הזו, ועם מה שמתלווה אליה, לא הצליחו להעלים ממני לגמרי את הלחץ של לפני. ובכל זאת, למרות כל המורכבות שבלצעוד בעיר כמו ירושלים, הייתה בי מעט הקלה לא מוסברת שזה לא אצלי בבית, בעיר שבה גדלתי, בתל אביב. אבסורדי, אבל כן- בתל אביב. משהו בי שמח מעט על העובדה שלא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה בנוף הזה, אותו נוף שמסמל לרוב פתיחות וחופש, אבל בשבילי היה מאיים תקופה ארוכה.


כמה דקות בגן הפעמון הספיקו כדי שהלחץ יתחלף עם תחושת שלמות, שייכות וחיוך רחב. איפה שסיפרו לי שמחפשים לעשות רק פרובוקציות מיותרות, אני מצאתי מפגן של קבלה וסולידריות. איפה שאמרו לי שיש לא יותר מפסטיבל מוחצן ומיותר, מצאתי אווירה חמה ומחבקת. איפה שהזהירו אותי לאורך ילדות שלמה שיש אך ורק בושה, אני זכיתי להתמלא בכל כך הרבה שייכות, אהבה וגאווה, גאווה ברורה שגרמה לי להיות מוכן יותר לפעם הבאה שאשמע את השאלה המאוסה והמזלזלת- במה יש בדיוק להתגאות? כי יש לנו, ובכל כך הרבה.

באמהות ובאבות שיצאו לבושים בחולצות של "חיבוק חינם" לאלו שצריכים וצריכות, כשהם.ן מנסים ומנסות לתפוס בעין מבטים עצובים שיוכלו לנסות לעודד.


בפעילים ובפעילות, בכל הגילאים, בכל הארגונים ותנועות הנוער, כאלו שחברים.ות בקהילה וכאלו שאינם.ן, שיצאו ביום חם להילחם בגל שנאת האחר ששוטף את המדינה ולהיאבק על עיר בירה שפויה שמקבלת את השונה בדיוק כמו שאמורה.


בהורים שבצעד לא ברור מאליו עצרו את השגרה בשביל להגיע יחד עם הילדים הקטנים שלהם ושלהן כדי שיספגו ערכים של סובלנות והכלה שכל כך חסרים במדינה הזו.


ובעיקר בנו- שעושים ועושת בכל יום משהו שדורש כל כך הרבה אומץ, ואמור להיות כל כך ברור מאליו- להיות עצמנו. שנדרשים ונדרשות לערער על הסטיגמות והמוסכמות החברתיות החזקות ביותר, ולפתח עור של פיל, רק כי יש עוד כאלו שמתיימרים לחלק את העולם לנכון ולא נכון. אלו שלומדים ולומדות להחליף את האשמה והבושה באהבה ובקבלה עצמית, להעלות חיוך ולחגוג את החופש להיות מה שהתאמצנו זמן רב להסתיר.


בעוד כמה ימים אצעד בעיר שלי, בתל אביב, ואני כבר לא מאוים, אלא שמח ומוכן להביא את הגאווה הזו שהרגשתי הביתה ולחגוג דווקא כאן, מכל המקומות, את מי שלמדתי להיות. אותו אחד שלפני שנתיים לא העז להגיד בקול את המילה הומו, ועכשיו צועד מלא בביטחון. אותו אחד שנהג להתקפל לתוך עצמו ולהתעטף בבושה ובפסימיות, מתעטף עכשיו בסטיקרים צבעוניים ומבין שלא משנה אם זה בירושלים, בתל אביב או בכל עיר אחרת, שום דבר לא יחזיר אותו להעביר עוד יום אחד בתור מישהו שהוא לא הוא עצמו.


ולאלו שממנים את עצמם לדוברים של אלוהים- את הגאווה הזו נביא איתנו לכל עיר ועיר במדינה, אם תרצו ואם לא, ואם כשאתם מסתכלים על כל זה אתם עדיין מעזים לשאול במה יש להתגאות, הבושה היא כולה שלכם. כי "הדרך היחידה להתמודד עם עולם לא חופשי היא להיות כל כך חופשי, עד שעצם הקיום שלך הוא מרד"


-------------------------------------


דיוויד


"אני שונא לשקר, במיוחד לאמא שלי. ולמען האמת, אני גם מאוד גרוע בזה. באותה נשימה אני תופס מעצמי בן אדם חזק שמסוגל לרדוף אחר האושר שלו, אך עד לרגע שזה מגיע ללחשוף את עצמי מול המשפחה, ובמיוחד מול אמא שלי. שם עדיין יש לי מחסום.

אז אני דיוויד, בן 21, ובשנה שעברה (אז בן 20) הגשמתי חלום ופקדתי את מצעד הגאווה הראשון שלי - המצעד בתל אביב.

כבר מגיל 17 לא הייתי בארון, אך ידעתי שאני לא מסוגל "לאכזב" את אמא שלי, וממש לא רציתי לשקר לגבי המקום אליו אני הולך. אמנם, באותה נשימה, ידעתי שאני חייב לרדוף אחרי האושר שלי ולא לתת לדעות של אנשים אחרים לעצור בעדי, כי בעיניי הייתה זו מחאה עצמית לשחרור ולנראות עצמיים.

אז אמרתי לה לאן שאני הולך.

כן, אכן ראיתי אצלה בעיניים חוסר שביעות רצון, אך זה לא שינה לי - ידעתי שאני לא מסוגל יותר. אזרתי את אומץ שקיים בי בתחומים אחרים, ונסעתי למצעד בת"א באוטובוס עם עוד כמה חברות וחברים טובים.

החוויה שציפתה לי הייתה מטורפת בכל קנה מידה... הייתה באויר תחושת שייכות מטורפת - העיר שלנו והיא עוטפת אותי! כמובן, זאת הייתה בין המסיבות הכי טובות שאי פעם הייתי בהן, ובאותה נשימה הרגשתי חלק אקטיבי במאבק למען החירות והשוויון של כולנו!


המאבק שלנו נחוץ בין היתר בשביל אותם.ן בני ובנות נוער שעדיין חיים בחששות. שהסביבה הקרובה שלהן עדיין לא מקבלת אותן. שהחירות שלהם תחת איום בגלל דעות חשוכות של אחרים".


-------------------------------


כולנו מלאי ומלאות תקווה שיגיע היום בו לא נצטרך מצעדים ולא נצטרך סיפורים מרגשים, כי הזכות והחופש לחיות כעצמך יהיו מובנים מאליהם. עד אז, אנחנו נמשיך להביא גאווה הביתה.



40 views